איך חוזרים להקשיב לעצמנו אחרי שנים של ריצוי

אם יצא לכם לאחרונה לשאול את עצמך מה אתם באמת רוצים ולא הייתה לכם תשובה ברורה, אתם ממש לא לבד.

הרבה אנשים מתרגלים עם השנים להקשיב לכולם מסביב: למשפחה, לעבודה, למה שצריך מהם, עד שלפעמים הקול הפנימי שלהם נהיה פחות ברור.

איך זה קורה, למה כל כך קשה לחזור להקשיב לעצמנו, ואיך אפשר להתחיל להתחבר שוב למה שאנחנו באמת רוצים, מיד ננסה להבין כאן ביחד.

איך זה מתחיל

יש אנשים שיודעים מגיל צעיר בדיוק מה הם רוצים. ויש את כל השאר.

אלה שמתרגלים עם השנים להקשיב לכולם. לבן או בת הזוג, לילדים, למקום העבודה, כל מי ומה שצריך. ולאט לאט, בלי לשים לב, הקול הפנימי שלהם נחלש. הוא לא נעלם, פשוט התרגלנו לא לשמוע אותו.

מה שנכון לאחרים נראה ברור מאוד אבל מה שנכון לנו, הרבה פחות.

ואז מגיע רגע כזה בחיים שבו עוצרים ושואלים:

רגע… מה אני בכלל רוצה? והתשובה, היא לא מגיעה בקלות.

לא כי אין רצונות, אלא כי הרבה זמן לא נתנו להם מקום.

נתינה היא לא הבעיה

חשוב לי להגיד משהו חשוב. הרצון לתת לאחרים הוא לא דבר שלילי, להפך. רובנו רוצים להיות אנשים אכפתיים, נדיבים ומתחשבים. אבל יש הבדל גדול בין נתינה לבין ריצוי.

נתינה מגיעה ממקום של בחירה. כשאנחנו רוצים לתת, ועדיין נשארים מחוברים למה שאנחנו צריכים.

ריצוי, לעומת זאת, מגיע הרבה פעמים מפחד. פחד לאכזב, ליצור חיכוך. מפחד שלא יאהבו אותנו אם נגיד לא.

וכשזה קורה לאורך זמן, אנחנו מתחילים לשים את עצמנו בצד ולהתחשב יותר בצרכים של אחרים.

לא בכוונה, פשוט מתוך הרגל.

למה אנחנו בכלל מרצים אחרים

ריצוי לא מתחיל מתוך חולשה. הרבה פעמים הוא מתחיל ממקום של איכפתיות.

אנחנו רוצים שיהיה טוב בבית, שלא יהיו קונפליקטים, שכולם יהיו מרוצים. אז אנחנו מתאימים את עצמנו, מוותרים לפעמים, לא מתעקשים.

בהתחלה זה מרגיש טבעי. אבל עם הזמן משהו משתנה. אנחנו מתרגלים לבדוק קודם מה נכון לאחרים, מה יעבוד לכולם, מה ייצור פחות חיכוכים ומה שנכון לנו נשאר איפשהו ברקע.

עד שיום אחד אנחנו מגלים שכבר הרבה זמן אנחנו לא באמת יודעים מה היינו בוחרים בעצמנו.

הדפוס הזה מתחיל הרבה פעמים מוקדם בחיים

רוב המקרים זה מתחיל הרבה יותר מוקדם ממה שאנחנו חושבים.

יש אנשים שגדלו בבתים שבהם האווירה הייתה רגישה מאוד והיה הרבה מתח ולא מעט קונפליקטים. לפעמים למדנו, גם בלי שאף אחד אמר את זה במילים, שלהיות הילד הטוב, הנוח והמתחשב זה מה ששומר על השקט בבית.

יש כאלה שלמדו שאם הם נעימים, עוזרים ודואגים לאחרים אז הם מקבלים יותר אהבה, יותר הערכה ויותר תשומת לב וככה, בלי לשים לב, מתפתחת אמונה שקטה בפנים: שכדי להיות אהובים צריך להתאים את עצמנו לאחרים.

עם השנים זה כבר הופך להרגל.

אנחנו כל כך רגילים לבדוק מה אחרים צריכים מאיתנו. מי צריך עזרה, מי צריך תשומת לב, מה יעשה טוב לכולם, עד שאנחנו לפעמים מפסיקים לשים לב לצרכים שלנו.

למנוחה.

למרחב.

לעשות משהו שממלא אותנו.

להגיד לא כשלא מתאים.

וכשזה קורה לאורך זמן, אנחנו לא רק מרצים אחרים, אנחנו גם מתרחקים מהצרכים והרצונות שלנו עצמנו.

איך זה נראה ביומיום

זה לא תמיד נראה דרמטי. החיים יכולים להיות לגמרי בסדר, עבודה, משפחה, שגרה.

אבל בתוך היומיום מופיעים סדקים קטנים שמתחילים להעיר בנו משהו. זה לא מופיע בהחלטות גדולות, זה מופיע דווקא בדברים קטנים שחוזרים על עצמם ביומיום:

לדוגמה מישהי שמוצאת את עצמה אומרת כן כמעט לכל בקשה בעבודה, גם כשהיומן שלה כבר מלא פשוט כי לא נעים לה להגיד לא.

או מישהו שנענה שוב ושוב למה שכולם רוצים בבית, רק כדי שלא יהיו ויכוחים.

מישהי שמבטלת דברים שהיו חשובים לה, כי ביקשו משהו והיא מיד שמה את עצמה במקום השני, או האחרון.

ועם הזמן מתחילה לעלות שאלה שקטה בפנים: איך זה שאני כל כך יודע מה אחרים צריכים ממני, אבל פחות ברור לי מה אני צריך בעצמי?

ולפעמים זו בדיוק הנקודה שבה מתחילה מודעות. הרגע הזה שבו אנחנו מתחילים לשים לב כמה פעמים אנחנו בוחרים קודם כל את מה שנוח לאחרים ורק אחר כך, אם בכלל, את מה שנכון לנו.

איך מתחילים לחזור להקשיב לעצמנו

לחזור להקשיב לעצמנו זה לא רגע אחד של החלטה. זה תהליך של שינוי הרגלים והשלב הראשון הוא פשוט לשים לב.

לשים לב לרגעים שבהם אנחנו אומרים כן למרות שמשהו בפנים מתכווץ. לשים לב למחשבות שעולות:

“לא נעים לי להגיד לא”

“עדיף שלא אעשה מזה עניין”

“מה יחשבו עליי אם אסרב”.

הרבה פעמים מאחורי המחשבות האלה מסתתרות אמונות מגבילות על מה מותר לנו לבקש וכמה מקום מותר לנו לתפוס.

וברגע שמתחילים לשים לב לזה, אפשר להתחיל גם לשאול שאלות.

האם אני באמת חייבת להגיד כן כאן?

מה אני באמת רוצה במקרה הזה?

מה יקרה אם אגיב אחרת ממה שאני רגילה?

השינוי יכול להתחיל בניסוי קטן: תגובה קצת אחרת.

לשים גבול קטן.

בחירה שנעשית מתוך הקשבה פנימית לעצמי.

לא תמיד זה מרגיש נוח בהתחלה, אבל לאורך זמן משהו מתחיל להשתנות וכמו כל הרגל חדש, גם היכולת להקשיב לעצמנו מתחזקת ככל שמתאמנים בה.

ולפעמים בתוך התהליך הזה עוזר גם לדבר עם מישהו ניטרלי, שיכול לשקף לנו דברים שאנחנו מתקשים לראות לבד.

כי הרבה פעמים אנחנו כל כך רגילים לדפוסים שלנו, שאנחנו אפילו לא שמים אליהם לב.

בסוף זה חוזר לשאלה אחת פשוטה

לא מה נכון על הנייר. לא מה מצופה מאיתנו. אלא מה מרגיש נכון לנו עכשיו.

לא לנצח, רק עכשיו.

ואם משהו מהדברים כאן נגע בך, יכול להיות שזה רגע שבו חלק מסוים בתוכך מבקש תשומת לב.

זה קורה להרבה אנשים בשלב מסוים בחיים, רגע שבו מתחילים לשאול שאלות אחרות.

אני מלווה אנשים בתקופות כאלה, כשיש תחושה שמשהו מבפנים רוצה לזוז ולהשתנות אבל עדיין לא ברור איך.

בתהליך הליווי אנחנו עושים בדיוק את זה:

עוצרים רגע, מקשיבים מחדש לקול הפנימי, ומתחילים למצוא את הדרך קדימה.

אם זה מדבר אלייך, אפשר ליצור איתי קשר או להשאיר פרטים.

לפעמים שיחה אחת יכולה להיות התחלה של תנועה חדשה.

המסע שלכם יכול להתחיל עכשיו.