למה אני עדיין מחכה עם מה שחשוב לי באמת?

יש ימים שאנחנו עושות בלי סוף, אבל בסוף היום נשארת תחושה שמשהו אחד, שחשוב לנו באמת, עדיין מחכה בצד. במאמר הזה אני מדברת על המקומות שבהם החיים שלנו נכנסים להמתנה - לפעמים בלי שנשים לב בכלל.

קרה לך פעם שסיימת את היום והרגשת שעשית המון? סימנת וי על כל רשימת המשימות העמוסה שלך: עבודה, הודעות, כביסות, ילדים, קניות, סידורים.

אבל אז, במיטה, רגע לפני שאת נרדמת, את עוצרת וחושבת לעומק ומבינה שמשהו אחד - הדבר שהכי חשוב לך - לא התקדם בכלל. הדבר הזה שאת חושבת עליו כבר שבועות, חודשים, ואולי אפילו כבר שנים.

אותה שיחה שאת גוררת ורוצה כבר לנהל, החלטה מקצועית או אישית שאת צריכה לקבל, רעיון שאת רוצה לנסות, הדבר הזה שאת רוצה פשוט בשביל עצמך.

ואז מגיע הרגע הזה שמרגיש קצת מתסכל. אנחנו יכולות להיות סופר יעילות, להספיק המון דברים במהלך היום, ותוך כדי להשאיר את עצמנו לגמרי מאחור.

אשליית התנועה

לחכות לא תמיד נראה כמו לחכות. הרי רוב הזמן אנחנו לא יושבות בחיבוק ידיים. להיפך, אנחנו במירוץ בלתי פוסק. אבל לפעמים, העומס והעשייה היומיומית הם בדיוק מה שמאפשר לנו לא להתעסק עם הדבר האמיתי.

הרבה יותר קל ונוח לנקות את הבית, לענות לעוד מייל או לפתור בעיה של מישהו אחר, מאשר לשבת מול ההחלטה המפחידה של עצמנו.

בראש, הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו תמיד נשמעים מאוד אחראיים ושקולים:

"אני רק צריכה לחשוב על זה עוד קצת, לבדוק את כל האפשרויות."

"עכשיו זה פשוט לא הזמן הנכון, יש עליי יותר מדי לחץ."

"יש לי כל כך הרבה דברים על הראש כרגע."

"אני אתחיל מיד אחרי ש..."

המציאות באמת עמוסה, והשגרה לא באמת עוצרת. אבל אם נעצור רגע ונבדוק מה יושב מתחת לכל ההסברים האלה, נגלה שמתחתיהם יושב הרבה פעמים קושי לעשות את הצעד הראשון.

למה אנחנו באמת מחכות?

הרבה פעמים אנחנו חושבות שאנחנו מחכות למשהו חיצוני - יותר זמן, פחות עומס או יותר כסף. אבל לא פעם ההמתנה האמיתית יושבת דווקא בפנים. אנחנו מחכות ל:

יותר ביטחון - לתחושה שאנחנו מוכנות ב־100% ושיש לנו את כל התשובות מראש.

פחות פחד - האשליה שאפשר לעשות צעד משמעותי בלי להרגיש אי נוחות, חשש או ספק.

אישור מבחוץ - שמישהו יבוא, יסתכל על המצב ויגיד לנו שזה בסדר, שמותר לנו, שאנחנו פועלות נכון.

לחשק או למוטיבציה - שיום אחד נתעורר בבוקר ופתאום נרגיש דחף פנימי לעשות את הדבר הקשה או המפחיד הזה. בפועל, החשק הזה כמעט אף פעם לא מגיע לפני שמתחילים.

לא לרצות לוותר על שום אפשרות - לפעמים לקבל החלטה אומר לבחור בדרך אחת ולסגור דלתות אחרות. הפחד לפספס או לטעות גורם לנו להישאר על הגדר, בלי לבחור בכלל.

אבל האמת היא, זו שאני רואה שוב ושוב בליווי שלי, שהביטחון והמוטיבציה שאנחנו מחכות להם לא מגיעים לפני התנועה. הם דווקא נבנים מתוכה.

אי אפשר להרגיש בטוחה בצעד שעוד לא עשית.

אין כאן ידיעה ברורה או תעודת אחריות שהכול יצליח, אבל כדי לגלות מה נכון לנו - אנחנו צריכות להסכים לזוז.

איך מפסיקים לחכות ומתחילים לזוז?

ההזמנה הראשונה שלי אלייך היא לא לרוץ ולשבור את הכלים, אלא פשוט לתת לדבר הזה את תשומת הלב הראויה.

עצם ההסכמה להסתכל למציאות בעיניים ולהפריד בין ההסברים לבין מה שבאמת עוצר אותך, היא זו שמחזירה אלייך את השליטה ומייצרת את הסדק הראשון בהמתנה הזאת.

כשאת מזהה שאת גוררת החלטה, תשאלי את עצמך: מה באמת קורה כאן, ומה אני מספרת לעצמי על זה?

החיים לא יפנו מקום לדבר הזה שלך מעצמם. תמיד יהיה עוד משהו לעשות, עוד משימה ועוד סידור.

התנועה מתחילה ברגע שאת מסכימה למצוא מקום בתוך הלו"ז הקיים, ומפנה אפילו חצי שעה בשבוע למה שבאמת חשוב לך.

ומה אם לא צריך להמשיך לחכות?

אם יש משהו שיושב אצלך בצד כבר תקופה ארוכה, משהו שאת חושבת עליו שוב ושוב ולא מצליחה להתקדם איתו, אולי את לא צריכה להמשיך להישאר עם זה לבד.

אני מלווה נשים מהתלבטות לבחירה אמיצה, בתקופות שבהן הפחד, הספק והרצון לבחור מושלם עוצרים אותן מלזוז, ועוזרת להן לזהות מה עוצר אותן, להבין מה הן באמת רוצות, ולבחור בעצמן.

אם הרגשת שמשהו במאמר הזה דיבר אלייך, אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר ונבדוק יחד מה נכון לך.