זה לא חוסר החלטיות, זה הפחד לקבל החלטות

רוב האנשים לא מתקשים להחליט כי אין להם תשובות, אלא כי הם מפחדים לטעות. במאמר הזה אני מדברת על הספק, על מיקוד שליטה, ועל איך מפסיקים לחכות לוודאות שלא תגיע ומתחילים לזוז.

מחכים לוודאות שלא תגיע - וככה אנחנו נשארים במקום

יש רגע כזה, שבו את עומדת מול החלטה - קטנה או גדולה: הודעה לשלוח, שיחה ליזום, הצעה להגיש. ואז הקולות בראש מופיעים: “ומה אם זה לא הדבר הנכון?” “אולי אתחרט?” “ואם אני אעשה טעות?”

וזה גורם לכם להישאר במקום.

לא כי אתם לא מסוגלים. אלא כי יש בתוככם יותר מדי קולות, וקשה לדעת למי להקשיב. את מחכה לוודאות שלא תגיע ובינתיים נשארת במקום

מה זה באמת ספק?

רוב האנשים שאני מלווה מסוגלים לקבל החלטות. הם חכמים, מודעים, אחראים.

אבל הם פשוט מפחדים לבחור.

הספק הוא לא הבעיה. הספק הוא מנגנון הגנה. הוא בא לשמור עלינו מ: טעות, ביקורת, אכזבה, כישלון, תחושת “לא מספיק”. והוא עושה את העבודה שלו טוב למדי.

היו שנים שחיכיתי להרגיש בטוחה

היו שנים שבהן חיכיתי להרגיש בטוחה לפני כל צעד. חשבתי שבשלב מסוים יגיע רגע של בהירות מוחלטת. רגע שבו אדע בוודאות שזו ההחלטה הנכונה. והרגע הזה, הוא פשוט לא הגיע.

מה שכן הגיע, זו ההבנה שאם אחכה לוודאות מלאה, אני פשוט לא אזוז.

וההבנה הזו שינתה לי משהו עמוק ביחסים שלי עם הספק.

איך ספק משאיר אותנו תקועים?

לא בדרמה ולא במשבר. אלא בשקט.

עוד בדיקה, עוד מחשבה, עוד התלבטות, עוד דחייה קטנה, בדיוק המעגל של חשיבת יתר שמשאיר אותנו במקום. ביומיום זה יכול להתבטא בדברים קטנים כמו - לנסח הודעה ולא לשלוח. לבדוק שוב אפשרות, למרות שכבר בדקנו אותה אתמול.

ואז עובר שבוע, ועובר חודש והחיים ממשיכים בלי לעשות את מה שרצינו.

אנחנו מספרים לעצמנו:“אני עדיין חושב על זה.”“זה עוד לא הזמן.”

אבל הרבה פעמים זו הימנעות שמחופשת להיגיון.

איפה מונחת השליטה כשאנחנו מתלבטים?

כשאנחנו תקועים בהתלבטות, שווה לשאול שאלה אחת פשוטה:

איפה נמצאת השליטה שלי כרגע – בפנים או בחוץ?

יש מצבים שבהם מיקוד השליטה שלנו חיצוני. אנחנו עסוקים בעיקר ב:מה יגידו, איך יגיבו, מה יחשבו, האם זה יתקבל טוב.

וכשהשליטה נמצאת בחוץ, הבחירה מרגישה מסוכנת, כי אנחנו תלויים בתגובה של אחרים.

ויש מצבים שבהם מיקוד השליטה פנימי, ואז אנחנו שואלים: מה נכון לי? מה חשוב לי?מה תואם את הערכים שלי?

לא תמיד התשובה תהיה חד משמעית, אבל היא לפחות שייכת לנו.

המעבר מספק לבחירה אמיצה, מתחיל ברגע שבו השליטה חוזרת אלינו, פנימה.

לא כי נעלמה אי הוודאות, אלא כי אנחנו מפסיקים לתת לה לנהל אותנו.

אז מה עושים עם הספק?

לא משתיקים אותו, לא נלחמים בו, בטח שלא מחכים שהוא ייעלם. כי הוא לא.

בחירה אמיצה לא מגיעה אחרי שיש ודאות מלאה, היא מגיעה למרות הספק.

שלושה צעדים שאני עובדת איתם בתהליכי ליווי:

1. להפריד בין מחשבה לעובדה

“אני אכשל” זו מחשבה, לא נבואה.

2. לזהות מי מדבר עכשיו

האם זה הקול שמחובר לערכים שלי או הקול שמפחד לטעות? ואולי בכלל זה קול של מישהו אחר שאימצתי עם השנים?

3. לבחור צעד קטן

לא מהפכה ולא שינוי דרמטי.

צעד אחד קטן, שיחה אחת, החלטה אחת קטנה.

כי ביטחון עצמי לא נבנה מכוח המחשבה, הוא נבנה מתנועה.

בחירה אמיצה היא לא תמיד דרמטית

לפעמים זו פשוט החלטה להפסיק לחכות לשמוע מה יש לכולם להגיד, להקשיב פנימה, לבחור גם בלי לדעת הכול מראש ולגלות ששרדתם - ואפילו גדלתם.

אתם לא צריכים להיות בטוחים, רק להסכים לזוז.

לא צריך ודאות של 100%, מספיקה נכונות של 51%.

כי החיים לא מחכים שנרגיש מוכנים והפחד לא נעלם לפני פעולה.

אבל משהו כן משתנה כשבוחרים.

המיקוד עובר מהחוץ פנימה. במקום “מה יגידו?” אנחנו שואלים “מה נכון לי?” ובמקום “אולי אני טועה” - אנחנו מפסיקים לנסות לחזות את העתיד ומתחילים ליצור אותו, צעד אחד בכל פעם.

שאלה לסיום

איזו החלטה אתם דוחים כבר יותר מדי זמן לא כי אין לכם תשובה, אלא כי אתם מחפשים ביטחון מוחלט?

אולי לא צריך תשובה מושלמת. אולי צריך רק צעד אמיץ אחד.